<h1>רבינו ירוחם מישרים נט"ו ח"ב</h1>
<h2>דף נה.</h2>
דברים בעלמא כגון שאומר אתן לך כך יש בהם מחוסרי אמנה במתנה מועטת אבל במתנה מרובה אינו סומך דעתו של חבירו שיתננה לו שיודע שמפליגו אמר ליתן מתנה לחבירו מותר לחזור בו אם לא יאמר בדעת גמורה. ואם אמר לשלוחו תן כך לפלוני אם המקבל עני אין צריך לאימלוכי בנותן כלומר אינו צריך השליח לשאול לו פעם שנייה אם יתנה לו ואם עשי' הוא צריך לאימלוכי ביה מתנה מועטת שכתבתי סומך המקבל שיתננה לו ומחסר אמונתו כשאין נותנה לו מציעא כתובות. אם כתוב בשטר מתנה שקבל אחריו' מב"ח משמע מדבריו שלא קבל אחריות דמעלמא כגון נמצא' שלו כך מוכח [ב"ב מ"ד ע"ב]. אמר לשלוחו תן חפץ זה לפלוני אין צריך לאימלוכי ביה כלומר לחזור לנותן שיכתבו ושיתנו ואף על גב דלא אמר כתבו וחתמו והבו ליה מאחר שקנו מיניה סתם קנין לכתיב' עומד ואין צריך לאימלוכי ביה כדאמרינן אבל לא קנו מיניה אף על גב דאמר כתבו וחתמו והבו ליה צריך לאימלוכי משום דלא הקנ' לו אבל הכא מדלא הקנה לו מיד בקנין חליפין אין דעתו להקנו' לו מיד כתובות. המפקי' שום דבר מן התורה הוי הפקר אפילו בפני חד אבל חכמים אמרו שצריך ג' א' זוכה וב' מעידים וכן יפקיר אפילו קרקע וכתב רבינו האיי דה"ה דבינו לבין עצמו הוי הפקר (ואם אמר חוץ מפלו' תמצא בדיני מציאה ח"א) נדרים.
